יש דברים שכולם מדברים עליהם אבל רק חלק קטן מהם מבינים על מה הם מדברים. אחד מהם הוא ענין הנידה המשלב היבטים רגשיים, נפשיים, רוחניים והלכתיים.
כל אחד מהנושאים הוא רחב ומקיף וניתן לעסוק בו בהרחבה אבל בשביל להקיף בצורה קצרה ננסה לעשות מעט סדר ולהבין מה זה נידה.
הלכות נידה
ההלכות העוסקות בתחום מבוססות על הנאמר בתורה “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ”. המדובר הוא בימי הווסת של האישה בהם מצוו התורה על הבעל והאישה להתרחק זה מזה ולהימנע מקיום יחסי אישות. כללי ההלכה הנוגעים בתחום זה נידונו בתלמוד במסכת מיוחדת וארוכה הנושאת גם היא את השם “מסכת נידה”. גם בספרי ההלכה במשך הדורות כמו השולחן ערוך והרמב”ם ישנו עיסוק מפורט בהלכות ימי הנידה.
נידה או נדידה
זמנים אלו של מרחק פיזי בין בני הזוג הם הזדמנות מצוינת לחיזוק הקשר שאינו פיזי. אולי אפילו אפשר לראות זאת כמבחן לחוזקה ועמידותה של הזוגיות מעבר להיבט המיני והפיזי. זה הזמן להעמיק ולחזק את החלק הרגשי והנפשי של הזוגיות וכמובן להעצים את הכמיהה והציפייה אל החיבור המחודש בתום ימי הנדידה.
נידה על פי הקבלה
כמצוי בעולמן של נשים, לאחר ארבעה או חמישה ימים מעת קבלת הווסת ולאחר שהאישה בדקה כי היא נקייה, עליה לנקוט ב”הפסק טהרה”, כלומר לספור שבעה ימים נקיים ובסופם לטבול במקווה טהרה. מצוה זו, הנראית במבט ראשון מעורפלת ומוזרה, טומנת בחובה חוכמה עתיקת יומין.
בזוהר נאמר: “הדם הוא נפש ועפרא דמכסיא עליו”. משפט זה מלמד כי הדם במהותו מרכיב את נפש החי באדם, וככזה הוא נושא עימו אנרגיה רוחנית בעוצמה גבוהה מאוד. בזמן הווסת מופרש דם עכור המורה על איבוד פוטנציאל של חיים חדשים ומצב רוחה הנפשי של האישה ירוד, היא נוטה לרגישות יתרה ולחוסר נחת רוח. זהו סימן מובהק למצב תוצאתי-רוחני בעל אופי אנרגטי שלילי המושפע מרוח התקופה. כמובא בסיפור רחל אימנו אל אביה, לבן הארמי, כשהיא מתנצלת בנימוס שלא קמה לכבודו ממושבה, ואומרת (בראשית, לא, לה): “…אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי…”. גם לבן הארמי ידע שאישה אינה אמורה לתפקד כרגיל בימי המחזור שלה. זה הזמן שלה עם עצמה, והוא, כגבר, מאפשר לה לחרוג מדפוסי הנימוס הקבועים. פשוט, אנושי וחשוב.
להתרחק בשביל להתקרב
ההרחקה בימי הנידה התורה גורמת לבני הזוג לפתח קשר ערכי, רוחני ומיוחד במינו. אז מטפחים בני הזוג יחסי אנוש עדינים, מסירות הדדית, הערכת העולם הפנימי של השני, הבעת אכפתיות, התחשבות בשני ובקשייו, כבוד הדדי והשקעת מחשבה על אודות טובת השני. דברים אלו מחזקים ומעצימים את הקשר, את האהבה והאחווה, את החיבה וההבנה.
אמנם הדברים קיימים גם בכל יום ויום, אך בימי הנידה הם באים יותר לידי ביטוי כי רק הם מותרים, והיות שאז הקשר הוא רוחני בלבד נעשה הקשר בין בני הזוג לנצחי ובר קיימא.
השילוב היפה בין הגשם לרוח, בתוספת השקעה אין-סופית בקשר ללא תנאי, נותן כוח להחזיק מעמד לאורך כל החיים, מתוך שמחה והתקרבות מתמדת, מתוך קשר ההולך ומשתפר ככל שחולפות השנים.
נדידה וקרבה
בזמני הנידה כשהקשר הפיזי לא קיים, מחפשים בני הזוג דרכים אחרות להביע את הערכתם האחד לשני, בריבוי שיחה או בהכנת דבר מאכל חביב. זהו זמן נפלא לחיזוק הקשר בתקשורת מילולית. השפה היא אחרת אך היא מביעה את אותו מסר. צורת התקשורת הזאת משמרת את הקשר לאורך ימים עד זקנה ושיבה (ואז יהיו בני הזוג דוגמא טובה לכל הנכדים והנינים כן ירבו…).
בתקופה הזאת נוצרים בין הבעל והאישה אווירה בריאה ונעימה וגעגועים הדדיים, המגבירים את הציפייה לפגישה מחודשת, מלאת סיפוק ואושר אמיתי.
קשר הבנוי על גשמיות בלבד אינו בר קיימא. קשר אמיתי הוא זה המשלב רוחניות וגשמיות יחדיו. האיפוק הגופני מחזק את הדבק הרוחני, כשם שהצנעת הגוף מבליטה את יופי הנשמה.
זוהי תקופה הבונה את הקשר הרוחני והאנושי. רק באמצעותה יוכלו בני הזוג להגיע לקרבה אשר תבטא את הקשר הרוחני שביניהם. ככל שישקיעו בני הזוג בקשר ביניהם בעולם הפנימי, הקשר לאחר מכן יהיה חזק יותר ועמוק.
נידה ומדע
ישנם מקורות מדעיים רבים המחזקים את ההיבט הרפואי החשוב בשמירה הנידה. כך למשל דעתו הנחרצת והבלתי מהססת של ד”ר קרפילד אשר בקונגרס הבריאות העולמי שהתקיים בלונדון קם והצהיר, שהיה מן הראוי שכל האנושות תאמץ את חוקי טהרת המשפחה שביהדות!
ד”ר קרפילד אינו היחיד. יותר ויותר רופאים ואנשי מקצוע [שאת דבריהם נביא בהמשך] מגיעים היום למסקנה, כי שמירת דיני טהרת המשפחה משפיעה רבות לטובה על בריאותם ואושרם של בני הזוג.
נידה, פוריות ולידה
קיים קשר ישיר, מתמטי וכרונולוגי, בין השלבים הקיימים בהלכות נידה, לבין כל ‘תגליות’ הרפואה בזמן האחרון.
בתקופת הווסת, וכאמור למעלה, הציפוי הפנימי של הרחם אינו קיים בימים אלו. האיבר המרכזי פצוע, הוא גלוי וחשוף לחיידקים היות שהחומציות, האמורה להגן על הרחם, איננה. הדם המופרש ביטל אותה.
לאחר שהפסיק הדימום הפצע אינו קיים יותר אך החומציות עדיין איננה מספקת, עד שהרחם יתרפא. זהו תהליך שמתרחש במשך שבעה ימים.
באותם ימים, שלב השגשוג, הרחם מצוי בתהליך בניית הקרום הרירי וצמיחת תאים חדשים. הוא עדיין לא הבריא לחלוטין אלא דומה לפצע שהפסיק לדמם אך לא הגליד לחלוטין. לכן הביצית ממתינה. היא איננה פורצת לרחם, מאחר שהוא בתהליך של ריפוי עצמי. טרם נוצרה חומציות מספקת להגנה מפני זיהומים, ולכן קשר האישות בשלב זה עדיין מסוכן. מתי הדבר מותר הלכתית ומתאים בריאותית? כאן אנו מגיעים להתאמה המושלמת!
לאחר שעברה האישה את שלב הווסת והמתינה שבעה ימים, היא טובלת בקדושה ובטהרה. בדיוק אז מתרחש הביוץ. הרחם כבר הבריא ומוכן להכניס את האורחת – הביצית שכבר טיילה והגיעה אליו. זהו הזמן שבו יכולה האישה להרות, כעין ‘עת רצון’ גם מבחינה רפואית – ציפוי הרחם מושלם, החומצה חזרה לתפקידה ומגנה במסירות מפני זיהום וחדירת חיידקים, והאישה בריאה מבחינה גופנית ונפשית לקשר מחודש עם בעלה.
מנידה לטבילה
ליל הטבילה יוצא לרוב הנשים בזמן הביוץ, ואם כן זהו הזמן שהיא מסוגלת ביותר להרות.
אמנם יש נשים (על פי הרופאים מדובר בכשלושים אחוז) שהביוץ שלהן מתרחש דווקא בסופו של החודש.
הרי לנו התאמה מושלמת בין ההלכה לרפואה – הזמנים השונים לאיסור ולהיתר, שנקבעו לגבי קיום מצוות הבית והלכות נידה, מתאימים להפליא לשלבים שגילתה הרפואה.
השלב של הווסת – הדימום, מתאים לזמן הנקרא בהלכה ‘וסת’ ובו האישה אסורה.
שבעת הימים של ‘תקופת השגשוג’, שבהם הרחם בונה את הקרום מחדש ועדיין לא הבריא, מתאימים בדיוק לימי שבעה נקיים שבהם האישה עדיין אסורה על פי ההלכה.
ומועד הביוץ, המתרחש באמצעו של החודש, ואשר אז מסוגלת האישה להרות, מתאים בדיוק מושלם לזמן שבו האישה טובלת ונטהרת ומותרת לבעלה.
התקופה ממועד הביוץ ועד לווסת הבא, הנקראת ‘תקופת ההפרשה’, מקבילה לתקופה שמתחילה אחרי הטבילה ונמשכת עד לתחילת המחזור הבא.